יוגה וסמים קלים

מתוך "זמנים"

הרבעון להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה, גיליון 122 (אביב 2013)

 

קריאה אחרת של הסוטרות 

יואב שמָש

דני רוה / חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי, תל־אביב

הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום כהה, 2010 , 208 עמודים

בכל מובן שאפשר להעלות על הדעת, תרגום הוא הכרחי, אך בלתי־אפשרי. (גאיטרי צ'קרוורטי ספיבק [Gayatri Chakravorty Spivak])

במוטו הזה פותח דני רוה את הפרק הרביעי בספרו חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי, פרק המוקדש כולו לתרגום.
כל דו־שיח או מפגש בין שני יחידים השונים זה מזה מזמנים פעולת תרגום, גם אם מדובר בשני אנשים המדברים אותה שפה. פטנג'לי, אותו פילוסוף או יוגי, שעליו אין לנו מידע היסטורי ממשי, משתמש במושג וִקָלְפָּה (הַמְשָׂגה) כדי לתאר את אוזלת ידה של השפה המדוברת להגיע לדיוק. הוא כותב: "וִקָלְפָּה מושתת על מילים שאין מאחוריהן אובייקט אמיתי" (היוגה סוטרה לפטנג'לי, I.9) ומחשיב את ההמשגה כתנודת תודעה שאינה רצויה. אך מילים אינן מוקד הקושי היחיד בתרגום. הבדלים של זמן, מקום ותרבות מצריכים פעולות תרגום שונות, שבמקרים רבים, טובות ככל שתהיינה, לא תוכלנה לגשר על הפערים. ולכאורה אין כאן דבר חדש, ומדוע לפתוח בכך את הגיגי על הספר? 

הסיבות הן שתיים: האחת, באמצעות פרק זה מתגלים לנו הרבדים השונים בפעולת התרגום בסוטרות היוגה עד לרובד העמוק ביותר, שבו כמעט לא עוסקים בספרות היוגה, והוא המבט על פטנג'לי עצמו כמתרגם. הזכרתי, שמחבר הסוטרות מחשיב את השימוש במילים, בין כלפי חוץ ובין בתוך תודעתנו אנו, כתנודת תודעה לא רצויה. בשעה שהוא כותב על מצבי התודעה הגבוהים ביותר, אנחנו עוברים דרך עולם של "ריקוּת" ושל שקט. פטנג'לי לוקח על עצמו את המשימה לתרגם מציאות של שקט למציאות של מילים, בידיעה שהאחרונה היא חלופית ומטעה ביחס למציאות שאותה הוא מנסה לתאר. 

הסיבה האחרת היא עצם השתלת השיחה על התרגום בתוך ספר העוסק בפרשנות (וכל תרגום הריהו כפרשנות). היוגה אינה רק פילוסופיה, אלא דרך חיים כוללת, שבאה לידי ביטוי בכל הפעולות היומיומיות; ופטנג'לי עצמו מדגיש זאת על־ידי פירוט של כללי מוסר והתנהגות (יָאמה וניָאמה), שהיוגי חייב בהם (לפחות כל עוד לא הגיע לאותם מצבי תודעה גבוהים המאופיינים ב"ריקות"). זאת בשונה מפילוסופיות אחרות, דוגמת הסאנקיה (Sankhya) הדומה לה בתפישתה, שנשארות בתחום הידיעה השכלית בלי שהמתרגל ייאלץ לשנות את אורח חייו. בכך יש ליוגה דמיון לעולם הדתות, שבו הפילוסופיה משפיעה על חיי היומיום ולכל פרשנות יש השלכה ישירה על חיי ההולך בדרכה ועל פעולותיו. משום כך, כאשר פרשנים קובעים פרשנויות נחרצות ללא סייגים, אנו עדים למחלוקות המתגלעות בינם לבין יריביהם; אנו עדים לקנאות של תלמידיהם ולחוסר היכולת לגשר בין המחלוקות, עד כי לעתים הן מתפתחות למלחמות של ממש. בעצם הכתיבה על בעיות התרגום, רוה מסייג את פרשנותו וכל פרשנות שהיא. בכך הוא פותח פתח לתפישה מכבדת של האחר, סובלנית יותר, קיצונית פחות, היכולה להכיל גם את הבלתי־פתור. 

רוה לא בא "למכור" יוגה ולא בא להצדיק או לפסול טענה זאת או אחרת בשם היוגה, ובכך הוא משוחרר מהטקסט. הוא פילוסוף. היוגה אינה בשבילו דרך חיים, והוא אינו מתרגל "בתשומת לב, לאורך זמן וללא הפסקה", כפי שדורש פטנג'לי מהיוגי. לעומת זאת, הוא חוקר בתשומת־לב ולאורך זמן, ומעלה שאלות ללא הפסקה — שאלות נוקבות וחשובות. סוג השאלות והדיון שאליו הן מובילות מחייבים קריאה מעט שונה של הסוטרות, וזאת עוד לפני שרוה מנסה לענות עליהן. 

בעת שרוה ניגש לפרש את הסוטרות, הוא לא נדרש לאחריות של מורה ליוגה כלפי תלמידיו: איך הפרשנות הפילוסופית תשפיע על חיי התלמיד ודרכי פעולתו בעולם? מה נכון ומה לא נכון להדגיש בעולם של ימינו, במפגש בין התרבויות ובין התקופות? מתי היצמדות מרחיקת לכת אל הכתובים יכולה ליצור התנגשות אלימה בין העולמות והאם על המורה למנוע אותה? ומעבר לכל אלה, השאלה הגדולה שרוה משוחרר ממנה היא, איך אני, כ"יוגי", מצליח לשלב בין תפישת העולם שעליה גדלתי לבין הקיצוניות המשתקפת מן הטקסטים היוגיים בכלל והיוגה סוטרה של פטנג'לי בפרט. האם הניסיון הכן והמתמשך בתרגול היוגי הוא זה שמביא להבנה החווייתית, כי הדברים שמוסר לנו פטנג'לי הם "רכים" יותר מכפי שנראה לעין, "הרמוניים" ומתיישבים היטב עם אורח החיים שלנו — חיי חברה מפותחים, משפחה, חיי חומר וכולי, או שמא הפחד שלנו מאיבוד הבסיס שאותו אנו מכירים, הוא זה שגורם לנו "לכופף" את הפילוסופיה של היוגה ולהשתמש בה לצרכינו? ראו, למשל, את ההבדלים בתרגום הסוטרה השנייה בפרק הראשון, המציבה את מטרת היוגה: "יוגה היא עצירת הפעילות המנטאלית" בתרגומו של רוה, לעומת "יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה", בתרגומה של אורית סן־גופטה, המתרגלת ומלמדת. 

בל נשכח, שגם בהודו העתיקה תרגול היוגה לא רווח בחברה ותורגל על־ידי מיעוט קטן, אליטיסטי ולרוב מתבודד. לחברה הייתה ביקורת רבה על היוגים, כיוון שדרך חייהם איימה על המבנה החברתי. ישנם חוקרים (גאורג פוירשטיין [Feuerstein], פיליפ מאאס [Maas], יוחנן גרינשפון ורבים נוספים) הסבורים, שהחיבור של פטנג'לי הוא טקסט אקלקטי, כי המחבר (שעליו איננו יודעים דבר) אינו אלא מאגד, שליקט אמירות מרכזיות מתורות היוגה, הסאנקיה ואפילו מהבודהיזם המוקדם, ואיגד אותם לחיבור זה. בין מסיבה זו ובין מסיבות אחרות, בטקסט קיימות לא מעט סתירות פנימיות. מי שמנסה לפרש את הסוטרות מתוך כוונה מסוימת והכרח להציג קו עקבי וברור, נזקק ללהטוטים כדי לפתור את הסתירות. דני רוה ומורו, דאיה קרישנה (Daya Krishna), שלדעותיו אנחנו נחשפים בספר, מצביעים על עומקן של כמה מהסתירות. הם אינם טוענים שאי־אפשר לפתור אותן, אבל מפנים את תשומת־הלב לכך, שהפתרונות שניתנו להן עד כה מתעלמים מסוגיות מהותיות או עוקפים אותן. 

רוה מגשים את האידאל היוגי וכותב על הסוטרות מתוך מבט שאינו כבול. עם זאת, כיוון שאינו מתרגל, אנו יכולים לתהות על התוקף שיש לדבריו. אילו היה רוה כותב ומפרש את ספר דברים שבמקרא, כיצד הייתה כתיבתו מתקבלת בחוגים דתיים? בזאת נעוצה, לדעתי, תמצית החשיבות של ספרו, כמו גם חשיבות מאמריו על היוגה: רוה מעז לשאול שאלות, שקוראות תיגר על הפרשנויות המקובלות ומכריחות אותנו להביט בדברים מנקודת מבט חדשה, תוהה, דורשת ולא רק מקבלת. בשפה של בחורי הישיבות שואלים האברכים איש את רעהו: "נו, מה אתה מחדש?" כלומר, אילו חידושי תורה אתה יכול לתרום לנו? ובכן, חידושי היוגה של רוה ושל אותם מלומדים שהוא מצטט בספרו הם בעלי ערך רב וכך, למרות שאינו מתהדר בכובע האברך, רוה יכול לצעוד במסדרונות ה"ישיבה" בראש מורם.